<h1>ראבי"ה סימן אלף כ"ב</h1>
<h2>דף נג.</h2>
בשבועות. בתלמוד ירושלמי בשבועות (רפ"ה) גרסינן וכחש בעמיתו בפיקדון פרט למכחש [לאחד מן השותפין פרט למכחש] בעדים ובשטר א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו כאחד אע"ג דלא כתבי' אחראין וערבאין זה לזה ערבאין ואחראין זה לזה. והגאונים בספר חפץ ובספר אלפסי (פ' שבועת הפקדון) הביאו הירושלמי אגב גררא. ופתרון הירושלמי מתברר מתוך גמרא דידן בפרק שבועת הפיקדון בתחילתו (ל"ז ע"א), שהובא ברייתא זו סייעתא לרבא, ודחינן לה ואמרינן ממאי מדקתני וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחין היכי דמי אילימא דאודי ליה בפלגא דידיה הא איכא כפירה דאידך אלא לאו דאמרי(נן) ליה מתרווייהו יזפת ואמר להו לא מחד מינייכו יזפי דהוה ליה כפירת דברים בעלמא. והכי הילכתא כי הך דחייאתא דהא איתותב רבא. והכי דייק ר' יוסי בתלמוד ארץ ישראל, כי היכי דהיכא שהשותפין או האחין מלוין לאחד מתפוסת הבית, הודאתו לאחד מהן הוי כאילו הודה לשניהם ואין כאן כפירת ממון להתחייב קרבן שבועת הפיקדון, שאין כאן כפירת ממון אלא כפירת דברים בעלמא, ה"נ אם שנים לווים מאחד בסתם, לא נאמר ישלם [כל] (ה)אחד חלקו ואם אין לו לאחד מהן לשלם יפסיד המלוה, אלא הרי הוא השני ערב בשעת מתן מעות, כיון שלא התנה הלוה בפירוש אשלם חלקי, אחראין וערבאין זה לזה בלא קניין נמי דגמרי ומשתעבדי. ומיהו לא יתבע מן הערב תחילה ואם יש להם יתבע משניהם כדין ערב, ואם לאו ישלם האחד. ועוד יש להבין. לר' מאיר דאית ליה בפרק שבועת העדות (ושבועת) [בשבועת] הפיקדון דון מינה ומינה, ותנן בפרק שבועת העדות (ל"ה ע"א) שילח ביד עבדו או שאמר להם הנתבע משביעני עליכם שתבואו ותעידוני הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע, א"כ מושבע מפי אחרים בפיקדון בעינן נמי מפי התובע, א"כ ע"כ כל אחד מן השותפין צריך לומר שהוא התובע בכל החוב כאלו הוא שלו בכל ולא מתורת שליחות, ולהכי פריך (שם ל"ז ע"א) הא איכא כפירה דחבריה דכל חד וחד שייך בכוליה, שכל פרוטה ופרוטה של שניהם ויש לפרוע של שניהם ביחד, וכן (אם) [גם] הלווים אין יכולין להסתלק עד שיפרע הכל. אע"פ שיש לדחות כגון ששניהם תובעים ביחד וכופר לאחד ונשבע דהשתא הוה מפי התובע, מדקאמר דאמרי מתרוויין יזפת ולא קאמר דאמר ליה, אפ"ה הדעת מכרעת כמו שכתבתי. וגם יש בספרים דאודי ליה בכוליה, ולא גרסינן מתרוויין יזפת, משמע שרק האחד תובעו ומשביעו גם על חלק השני משום דשייך בכולה. ולא דמי לההיא דפרק ארבע אבות (י' ע"ב) חמשה שישבו על ספסל אחד כדמפרש התם טעמא. ותניא בפרק שור שנגח (ד' וה') את הפרה (נ"ג ע"א) שור שדחף את חברו לבור וכו' ר' נתן אומר בעל השור וכו' עד ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא לעולם האי כוליה היזיקא עביד והאי כוליה היזקא עביד ודקא קשיא לך לשלם האי פלגא והאי לשלם פלגא משום דא"ל בעל השור שותפותאי ותמותאי מאי אהני לי, [איבעית אימא לעולם קסבר האי פלגא וכו' והאי פלגא וכו' ודקא קשיא לך בעל הבור משלם פלגא וכו' משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור אנא תוראי וכו']. הילכך בעל השור משלם רביע ובעל הבור משלם ג' חלקים ולא אמרינן נשלם בעל השור רביע דתמות ובעל הבור פלגא ואידך ריבעא נפסיד דממונא אית לניזק גבייהו מאי דליכא לאשתלומי מהאי משתלים מהאי. (דהא) [והא] ללישנא קמא לא שייך טעמא דאנא תורך בבירך אשכחתיה ואפ"ה משלם בעל הבור מה שחסר לו בבעל השור. וכ"ש היכא שלוו סתם דגמרי ומשתעבדי אהדדי אם לא יתנו בפירוש. ואע"ג דאמרינן בפרק איזהו נשך (ס"ו ע"א) דלוקח בעי אתנויי ולא מוכר, והכא נמי למלוה, שני התם דהתנאי מבטל מכירה שהיתה בפירוש שלא באחריות ואין רגילות שיתנה אדם דבר לחובת עצמו, הילכך אמרינן פטומי מילי הוא. אבל סתם שנים הלווים יחד, פורעין יחד, ואין על המלוה להתנות כלום אלא על הלווים. (ומאי' תי') [ואפילו תימא] אין להביא ראייה דהתם טעמא משום דתורא בבירא אשכחתיה, ואע"ג דלא קאמר בלישנא קמא מאי דלית ליה לאשתלומי מהאי משתלימנא מהאי, מכל מקום על כורחי' הכי טעמא. והא דתניא התם (ב"ק נ"א ע"א) אחד חופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים כולם חייבים, אין הוכחה משם אם אין לאחד לשלם אם ישלם חברו תחתיו או לאו. וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (צ"ד ע"א) אמר רב הונא הני תרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד וכו' עד שליחותא עביד, כי איתיה במתא ושתיק מסתמא נוח לי[ה] לחבריה ומשלם לו חלק שניהם ופטור. ואפילו ליתיה במתא נמי אי לאו טעמא דאמר אי הוינא אנא הוה טעננא טפי, ש"מ שהכל אחד מעשה השותפין וכן ללוים כדפרישית. ומיהו שני שותפין הנתבעין אין דינן שוה לתובע[י]ם. שדרך הנתבע לשתוק ולא אמרינן שליחותיה עביד חברו הנתבע. ואע"ג דבשלהי פרק המניח את הכד (ל"ו ע"א) משמע לר' עקיבא דאמר שותפי נינהו המזיק והניזק, אם נאבד לא ישלם המזיק לניזק חלקו. וטעמא מפני שעל כורחו הוא שותף עמו כשנגח וסתמא [לא] (ש)קיבל עליו שמירתו. והוי כמו הנח לפניך שאינו לא שומר שכר ולא שומר חנם כדאמרינן בפרק השוכר את האומנין (פ"א ע"ב). ולא דמי לשאר שותפין שהם שומרי שכר זה לזה שקיבל לשמור. וכן משמע בפרק שור שנגח ד' וה' (ולא) [דלא] מוקי לה כר' עקיבא וכגון שתפסו ניזק משום דלא נעשה שומר שכר בכל הנזק אלא בחלקו וטעמא כדפרישית. אבי העזרי.
